בהמשך להחלטת יום 10.07.12, בעניין דחיית הודעת צד ד'(2) ושהוגשה על-ידי צד ג'(8) ובעקבות אי הבהירות שנוצרה, מצאתי להשלימה בנקודה הנוגעת לדחיית התובענה כלפי צד ד'(2).
התיק שבכותרת החל כתביעה, שהוגשה מטעמו של בנק המזרחי-טפחות בע"מ (להלן:
"הבנק" ), כנגד עמית מנצור (להלן:
"מנצור" ), בגין הלוואה שניטלה, לאחר שהוברר כי נכס מקרקעין ששועבד לטובת הבטחת ההלוואה, אינו בבעלותו של מי שנחזה להיראות כבעליו.
מי שנחזה להיראות כבעל הזכויות בנכס המקרקעין, היתה חב' "אחוזת גוש 6632, חלקה 17 בע"מ" (להלן:
"החברה"), הנשלטת על-ידי אליהו סמילא (להלן:
"סמילא" ). לאחר זמן הסתבר, כי החברה בבעלותה של גב' חנה הולצמן ובתרמית, הוצאה משליטתה.
מנצור שימש אפוא כ"איש קש", בעבור נטילת ההלוואה מן הבנק, בעוד שכספי ההלוואה הועברו לסמילא. כנגד האחרון הוגש כתב אישום בגין התרמית שיוחסה לו, בקשר עם העברת הזכויות בחברה והוא הורשע בגין כך בבית המשפט המחוזי.
לאחר זאת, הגיע מנצור להסדר עם הבנק להשבת ההלוואה, בד-בבד החל בנקיטת הליכי צד ג', כנגד שורה של בעלי תפקיד, להם מייחס מנצור אחריות ליצירתה של התרמית ברישום הזכויות בנכס המקרקעין. אם כן, במשך תקופה ארוכה התנהלו חילופי כתבי טענות, בין הנתבע לבין צדדי ג', בין צדדי ג' לצדדי ד' ובינם לבין עצמם.
התמונה המסתמנת כתוצאה מכך הינה, כי מנצור תובע את הבנק, את עו"ד שטרן שהוסמך מטעם הבנק לבדוק את רישום השעבוד, את עו"ד עמרם ששימש כעורך-דין בחברה, את רשם החברות ואת רואה החשבון חכימי.
עו"ד שטרן תבע את רשם החברות, את רואה החשבון חכימי ואת עו"ד אזולאי, שייצג את מנצור בהליכים ועדיין מייצג אותו בתיק זה. עו"ד עמרם תבע את הבנק ואת עו"ד אזולאי.
מצד רשם החברות הוגשה תביעה כנגד משה חכם, כמי שהיה מעורב בהעמדתו של מנצור כ"איש קש" (הודעה זו נדחתה, בהעדר תגובה).
רואה החשבון חכימי תבע את עו"ד אזולאי ואת השמאי עודד האושנר. עו"ד אזולאי תבע את עו"ד עמרם, שמסר לו את אישור זכויות החתימה בחברה.
אם כן, עודד האושנר נתבע אך ורק על ידי רואה החשבון חכימי.
בבקשה נטען, כי התביעה כנגד עודד האושנר נעדרת עילה או יריבות ונובעת ממעורבותו בהכנת חוות-דעת שמאית בינואר 2008, בקשר עם שווי הנכס נשוא התביעה. חוות-דעת זו הוכנה בעבור הבנק הבינלאומי הראשון שאיננו צד להליך זה ובכל מקרה, רואה החשבון חכימי אינו טוען כי הסתמך על חוות-הדעת השמאית. רואה החשבון חכימי לא הזמין את שירותיו של עודד האושנר, לא הסתמך על השמאות ולא נפגע ממצגיו. בהודעה ששלח, ציין בעצמו כי הנפגע הינו מנצור ולכן, לא היה מקום להגשת התביעה/ההודעה כנגד עודד האושנר.
בתגובתו, טען רואה החשבון חכימי, כי לעודד האושנר כשמאי, קיימת חובת זהירות מושגית כלפי כל מי שאמור להסתמך על חוות דעתו המקצועית, בין אם זהותו ידועה או לא ידועה לשמאי.
עוד טען רואה החשבון חכימי, כי היות שכלפיו נטען על-ידי מנצור כי הוא חב בשיפוי, בשל עריכת מאזן החברה, הרי מן הראוי לברר שאלה זו גם כלפי עודד האושנר כשמאי, שזיקתו לנכס קרובה יותר. להשקפתו של רואה החשבון חכימי, אחראי השמאי עודד האושנר לאי חשיפת זהות בעליו האמיתיים של נכס המקרקעין. לו היה עושה זאת, היה גורם לבנק לסרב ליתן את ההלוואה.
לפי רואה החשבון חכימי, תבע מנצור כל צד שהיתה לו ולו הנגיעה הקטנה ביותר בקשר עם מתן ההלוואה. לכן, מן הראוי לשתף גם את שמאי המקרקעין בבירור המחלוקת שכן, כל עסקת המשכנתא נעשתה לאור חוות דעתו. עודד האושנר מוצג על ידו כ"מונע הנזק הזול ביותר".
לו היתה חוות הדעת חושפת את הבעלים האמיתיים של הנכס או מעוררת ספק בעניין, לא היתה מתרחשת התרמית.
מכל מקום, מדובר במערכת עובדתית אחת, המעוררת שאלה אשר ראוי להכריע בה במסגרת הליך זה.
בדברי התגובה שהושמעו מפיו של בא-כוח רואה החשבון חכימי בדיון שהתקיים, חזר וטען זה, כי עודד האושנר הינו חלק מן ה"מזיקים" ושותף ל"פיזור" הנזק, לאחר שמנצור טען כי הסתמך על חוות דעתו.
אכן, בית המשפט אינו נוטה לדחות תביעות על הסף, גם אם אלה רעועות ואולם, אין הוא רשאי לפרוק עצמו מהחובה לבחון קיומה של עילת תביעה. להשקפתי, כפי שפירטתי בהחלטה מיום 10.07.12, לא קיימת עילת תביעה מצדו של רואה החשבון חכימי כלפי עודד האושנר, גם אם נצא מהנחה לקיומה של חובת זהירות מושגית.
השמאי עודד האושנר אמור היה להעריך את שוויו של נכס המקרקעין ואולם, לא הופניתי למקור החובה המוטלת עליו, לזהות מעשי תרמית ברישום זכויות בעלות. לצורך הערכת הנכס, די לו לשמאי כי יניח שרישום הזכויות הפורמאלי והרשמי, משקף אכן את מצב הבעלות בנכס. העובדה שבתיק נתבעו אחרים, שזיקתם למעשה התרמית מוטלת אף היא בספק ניכר, אם לנקוט לשון המעטה, אינה גוררת לדעתי את המסקנה בדבר צירוף מוגבר של צדדים, שעל פני הדברים, לא קיימת כנגדם עילה.